ניסיון למיקסטייפ: רַדְיוֹטֵלֶגְרָפִי 1: געגועים לקיץ

כשהאביב כזה מבאס השנה, צריך להסתמך על שירים כדי להיזכר מה זה קיץ. אז הנה מיקסטייפ קטן שאספתי:

שמאלן עושה עם הקול שלו מה שהוא רוצה.

לאחרונה התפתח שיח אנטי-דמוקרטי ואנטי-ליברלי בכל הקשור לבחירות. אנשים, בהתנשאות שאני לא לחלוטין מבין, אומרים לך מה לעשות עם הקול שלך ואיך כדאי לך להשתמש בזכויותך הדמוקרטיות. לאחרונה למשל עלתה פרסומת לעידוד הצבעה של לפמ, בה נראים אנשים שונים מתלוננים (יצאה גרסאת היפסטרים וגרסאת נהג מונית עד כמה שאני יודע) עד שמגיע שוטר אמיץ של "משטרת הקיטורים" ושולל את זכות הקיטורים של אי-המצביעים. הסמל של אותה "משטרת קיטורים" הוא אפילו סמיילי קטן וחמוד עם פה סתום. זו התקפה חסרת פשרות על הזכות הדמוקרטית לא להצביע - אם אתה לא מצביע, לא משתתף במשחק כפי שאנחנו קובעים, סתום את הפה.

אבל לא רק הממשלה משחקת במשחק הזה. אולי זה קורה מתוך פאניקה, אולי מתוך חוסר אונים, אבל השיח הזה חדר לוורידים של כל תעמולת הבחירות בצד השמאלי של המפה (או שיש סיכוי טוב שבתור שמאלן בוגד אני פשוט נחשף רק לצד הזה של התעמולה). כמה מפלגות וארגונים לקחו על עצמם את תפקיד משטרת הקיטורים האוטוריטרית מהמשדר של לפ"מ, רק על אמת. "אי הצבעה הרי היא הצבעה לימין הקיצוני", נכתב לו באיזה פוסטר שרץ בפייסבוק שלי. אז לא, אי הצבעה היא אי הצבעה. היא פעולה פוליטית שונה לחלוטין ובחירה לגיטימית של אזרח במדינה דמוקרטית. "הצבעה היא חובה אזרחית!" אין חובת הצבעה בארץ וגם לו הייתה, לא שמעתם על אי ציות אזרחי?

למעשה, אין אף בעיה מוסרית בחוסר הצבעה, זכותו של כל אדם לבחור לא לקחת חלק במשחק הפוליטי. הרי כולנו מתעסקים בפוליטיקה כדי שיום אחד, כשהעולם יהיה טוב יותר, כמה שפחות אנשים יצטרכו להתעסק בה. כדי שאנשים יוכלו לחיות את חייהם כפי שהם רוצים מבלי בכלל לחשוב על הפוליטיקה. עד כמה שאקטיביזם הוא חשוב, בעולם מושלם הוא לא נחוץ. מעבר לכך, דמוקרטיה אינה רק ההצבעה, היא יכולת ההשפעה של האזרח על שלטונו במגוון רחב של דרכים. האקטיביסט יכול לטעון (בצדק מסוים) שהצבעה היא אחת הדרכים הכי פחות אפקטיביות לעורר שינוי; מחאות, פעילות חוץ פרלמנטרית וכד' הם כלים חזקים שנגישים לכל אזרח במשטר דמוקרטי. האם אדם שבוחר לא ללכת להפגנה גם ממנו נקח את הזכות להתלונן? 

אני בעד עידוד הצבעה בסה"כ - אני הרי מצביע, ומנסה לשכנע אחרים לעשות כן. אבל אני מודע לכך שהשתתפות במשחק הפוליטי אינה מובנת מאליה. לטעמי, אי הצבעה היא פשוט לא אפקטיבית. רוב מדינות המערב מתחילות לטפטף אל 50% השתתפות בהצבעה ועדיין אין שום התערערות בלגיטימיות המשטר, ואף אחד לא נשלט פחות על ידו. מי שחושב שברגע שאחוזי ההצבעה ירדו ל40% יהיה שינוי מתעלם מהמציאות - המדינות האלה פה בכדי להישאר  והן לא יקרסו מכמה אזרחים שלא יצביעו. שלטונות שרדו דורות מבלי אף הצבעה במהלך ההיסטוריה, שום דבר לא ימנע מהן לעשות את אותו הדבר בעתיד. מעבר לכך, זה שיקול של עלות-תועלת. האם ללכת לקלפי הקרוב, פעולה די פשוטה עבור רוב האנשים, לא שווה את התועלת של כנסת שמעט יותר דומה לדעותיך? האם לא חבל להפקיר זירת אקטיביזם בעלת יכולת להשפיע כשהעלות כה קטנה?

אבל לא שם נגמר השיח, הוא הלך והתרחב ככל שתאריך הבחירות התקרב. היום כבר לא מספיק רק להצביע, אתה הרי גם צריך להצביע למפלגה שתעבור את אחוז החסימה. אחרת, שמאלן, אתה זורק את קולך לפח, לא ידעת? כמו לא להצביע בכלל!
המושג "לזרוק את קולך לפח" כל כך אנטי דמוקרטי שהוא קצת מטורף בעיני. הרי, בדמוקרטיה כל אחד צריך להצביע לפי רחשי ליבו ואמונתו, ולא לפי הפופולאריות של דעתו. נוצרה פה בארץ פיקסציה מסוימת על מפלגות שעוברות את אחוז החסימה, האם קולך שווה יותר אם הוא בחר במפלגה שעברה את אחוז החסימה? לא, אני מאמין שהסבירות שהקול שלך יוסיף למרצ או חד"ש עוד מנדט לא שונה בהרבה מהסבירות שהיא תכניס את דעם או ארצחדשה לכנסת. הרעיון הזה של לשמר את הקיים כי הוא קיים ולהתעלם מהחדש או החלש מסרסת את הפאן המהפכני של הדמוקרטיה, הקיים אינו שם בחסד ותמיד יכול לבוא החדש.

לאן השיח הזה ימשיך הלאה? אם אתה לא מצביע לעבודה, שמאלן, אתה זורק את הקול שלך לאופוזיציה! אם כל השמאל יתאחד תחת העבודה שלי תוכל להרכיב ממשלת אחדות מתונה - הצבעה למרצ היא הצבעה לממשלה בראשתו של בנימין נתניהו!

אז בואו נפסיק את זה כאן - תנו לכל אחד לעשות את בחירותיו הדמוקרטיות כפי שהוא רואה לנכון, תדונו אם אתם לא מסכימים, אל תבנו שיח שלם סביב שלילת דרך הפעולה שלי או של אחרים. הרי מה אומרות לנו פה המפלגות האלה? שאם המפלגות הקטנות לא היו מתמודדות היינו מצביעים להן, הגדולות? האם הן מניחות שהקול שלנו היה להן בכיס עד שבאו כמה מפלגות חצופות וגנבו להן אותו? אולי הגיע הזמן שכמה מפלגות יעשו בדיקה עם עצמן למה המיואשים היהודים והפלסטינים לא מצביעים להם, כי זה בטח לא בגלל המפלגות הקטנות.

סאונדמן

כולכם מכירים אותו, הסאונדמן.

ה"חירות" של עלה ירוק

המחאה החברתית הפכה לאחד הגורמים הכי בולטים במערכת הבחירות הזו, כמעט כל מפלגה משחקת את המשחק החברתי. אפילו הליכוד הניאו-ליברלי הוציא איזה כחלון אחד לפני שהוא נעלם לו, אפילו בנט הקפיטליסט מדבר פתאום על צדק חברתי. החברתי הפך לנקודת המוצא. אבל כמו תמיד, אפשר למצא גם את הריאקציה. עוד בזמן המחאה קמה פה "התנועה הליברלית", תנועה ליברטרנית, עם כל השאבנג - קפיטליזם, מיסים הם גניבה, איין ראנד. החבילה המלאה, ממש ארה"ב. למי שעוד לא יצא להכיר, הליברטרניזם על רגל אחת הוא חירות: החירות שלך להתחתן עם בן זוגך, לבצע הפלה, לפתוח עסק, ולא להעסיק אנשים שחורים. במושגי הדיוטות - שמאל חברתי קיצוני עם ימין כלכלי קיצוני.
 אני אישית לא מסכים עם העקרונות הליברטרנים^[1], לא קונה את היד הנעלמה ולא מאמין ביכולת של הקפיטליזם להביא לשינוי החברתי הנחוץ (אך זה דיון ששייך לפוסט אחר). אבל אני מאמין שהליברטרניזם הוא הימין הכנה, היחיד שהולך עם הפילוסופיה שלו באופן מלא. הוא הימין שנחוץ בישראל (ובכלל), שאני רוצה שישמיע את קולו. השמאל יתקוף את המונופולים והסדר החברתי והימין יתקוף את המדינה, וביחד בתנועת מלקחיים חסרת פשרות אפשר ליצור חברה הוגנת עם חופש אמיתי.

עכשיו הם רצים לכנסת באמצעות הגופה של מפלגת עלה ירוק (אחרי שגיל קופטש סיים לבצע בה את זממו.) כאדם ששמח מעט לראות אופוזיציה ראויה למה שהוא מאמין בו, נכנסתי לקרא את המצע שלהם. אז דבר אחד ברור - עלה ירוק והתנועה הליברלית הם אינם ליברטרנים מהסוג הכן, ואין שום חופש או חירות אמיתיים במצע שלהם. הם ליברטרנים כמו ניוט גרינגריץ' או תנועת "מסיבת התה". הנה, למשל, מה שיש לעלה ירוק, מפלגת חירות הפרט, לומר על הסיכסוך הישראל פלסטיני ותהליך השלום:

"מפלגת עלה ירוק – הרשימה הליברלית תפעל להבאתו של כל הסכם שלום למשאל עם, מתוך אמונה בכך ששאלות גורליות ומכריעות חייבות להיות מיושבות בדרך של דמוקרטיה ישירה. אנו נתמוך בפעולות הגנה על אזרחי ישראל מתוך הכרה בכך שחובתה הבסיסית ביותר של המדינה היא הגנה על אזרחיה מפני תוקפנות חיצונית."

משפט וחצי? זה כל מה שיש לכם לומר על הפגיעה המתמשכת הקשה ביותר נגד חירות הפרט בישראל? אבל מה שחסר בכמות הם מספקים באיכות, הפסקה הזאת מרוקנת מתוכן עבורי את כל שאר המצע ע"י רמיסה של פחות או יותר כל עיקרון ליברטרני. הפסקה הזאת לבדה הופכת את עלה ירוק ממפלגה ליברטרנית למפלגה שמרנית, התא המעושן בליכוד ממש.
לליברטרניזם יש מסורת ארוכה של התנגדות למלחמות - בשנות ה-60 בארה"ב חושבים ליברטרנים ממשעותיים כגון מארי רות'בארד היו מהמתנגדים העיקריים למלחמת וויאטנאם (ע"י התחמקות מגיוס חובה והפגנות שלום). למעשה, המסורת האנטי-מלחמתית הזו היתה אחד מההבדלים העיקריים בינהם לבין השמרנים ושעירערו במובן מסוים את החלוקה הקלאסית של ימין ושמאל בארה"ב. גם היום, הליברטרניזם העולמי הוא קול ברור במאבק נגד הכיבוש הישראלי. הסיבה העיקרית ליוניות של הליברטרניזם נעוצה ביסוד מרכזי בפילוסופיה הליברטרנית, "עיקרון אי-התוקפנות" (The Non-Aggression Principal). פחות או יותר כל חושב ליברטראני הגיע אל עיקרון זה, מנימוקים שונים לחלוטין, ולא תהיה זו הגזמה לומר שעליו מושתת התורה הליברטרנית. בפשטות, העיקרון גורס כי תוקפנות היא אינה לגיטימית מיסודה, תוקפנות מכל סוג והתוצאה שלה לא משנה - גם אם היא מובילה לשיפור במצב, או אינה משנה כלל את מצבו של המותקף (כך למשל הליברטרנים יתנגדו לגביית מיסים גם אם הם יובילו לשיפור כולל במצב החברה, שכן לקיחת כסף באופן לא וולנטרי מפרה את עיקרון אי-התוקפנות.) עיקרון-אי התוקנות נבדל בפציפיזם בכך שהוא מאמין שזכותך להשתמש בכוח למטרות הגנה עצמית, אך הוא נבדל מהניציות של הימין בכך שהוא פוסל לחלוטין שימוש בתוקפנות כדי למנוע תוקפנות.
ישראל אינה מדינה תחת מתקפה של גוף ריבוני זר, למעשה ישראל נמצאת תחת התקפה של קבוצות עממיות בבקשה להגדרה עצמית. אותן קבוצות חיות בתוך שטח תחת שליטתה של ישראל ונתונות למרותה. כיבוש קוראים לזה. תחת כיבוש זה כארבע מליון פליטים נאלצים לחיות תחת שלטון צבאי, ללא חירות פרט ותלויים לחלוטין בגוף שאין להם ייצוג בו. כיבוש, בעצם, הוא ההפך הגמור של חירות. הייתם מצפים שהליברטרניזם בישראל יהיה בחזית המאבק נגד הכיבוש...
אבל אני סוטה מהנושא, ההחזקה של ישראל בשטחים נמכרת לנו תחת הטיעון של ביטחון - אנו צריכים להמשיך להחזיק בשטחים למען ביטחון ישראל, והרי זה ההפך הגמור של עיקרון אי התוקפנות. אם אסור לקחת מיסים, גם אסור להחזיק שטחים.
כמובן שכל זה הוא מעבר לכך שהמצב הביטחוני של ישראל מעודד ביזבוז נרחב של כספים ציבוריים ופגיעה בחירויות הפרט של אזרחי ישראל, דבר שכקפיטליסטים וליברלים אמור להיות בראש סדר העדיפויות שלהם, במקום בסופו.

זה שעלה ירוק מנסים לטאטא את כל הנושא מתחת לשטיח, שם אותם בצד אחד עם כל המפלגות הלאומניות בכנסת. ביחד עם המלחמה במדינת הרווחה, במדינת הצבא, מדינת המשטרה ומדינת הדת הליברטניזם נלחם גם נגד מדינת הלאום ("כנסיית המדינה", הם קוראים לזה.) איפה מגיע לידי ביטוי במצע עלה ירוק הקריד הליברלי הידוע של "חופש הוא הלאום שלי"?

עלה ירוק  מנסה לאמץ לעצמה מצע של מפלגה ליברטרנית במדינה מתוקנת, כזו שיכולה להרשות לעצמה ניסוחים עמומים.  ישראל נמצאת בלב של סיכסוך, שבמרכזו ניצב גם דיון על ליברליזם. להתעלם מחד מהגורמים הכי בוטים לשליללת חופש, אחת הפגיעות הכי חמורות בליברליזם, ואז לומר שאתה בעד חופש וחירות? אז לא, במצע של עלה ירוק אין אפלו זכר אחד לחופש, כי איך הולך הציטוט הליברטרני המפורסם? "מי שמוותר על חירויות בסיסיות כדי לקנות מעט ביטחון זמני, לא מגיע לו לא ביטחון ולא חירות."

נ.ב יש רק עיקרון ליברטרני אחד שעלה ירוק עומדים בו - "ראנד אמרה". העיקרון גורס שאם איין ראנד אמרה את זה, אז היא צודקת.


--------

^{1.כפי שניתן להבין מהמשך הפוסט, לא תמיד היה כך הדבר. אבל אני מאמין שרוב האנשים עברו איזו תקופה חולפת בה פלירטטו קצת עם קפיטליזם, לא?}

כנגד הנחרצות

כולם נחרצים בדעותיהם בזמן האחרון. כולם בטוחים ויודעים. אני לא מאשים אותם, הרי ספק הוא מכת מוות בדיון, אף אדם לא יכול לקחת ברצינות אדם בעל הסתייגויות. לא משנה באיזה וויכוח תתקלו (אני כבר הפסקתי להאמין שדיונים קיימים מעבר למעגלי הסכמה עצמית אוננותיים) שני הצדדים ידברו בנחישות ובביטחון שמזכירים טאנק. הם יפרצו קדימה, ללא מעצורים עד להתנגשות החזיתית שתגמר בכלום. את החוויה של להתווכח עם אדם נחרץ אני יכול לתאר בצורה הטובה ביותר כמו לנסות להתדיין עם קיר או דלת משוריינת (אמונתי האישית היא שיש הבדל משמעותי בין קירות ודלתות משוריינות לחפצים דוממים אחרים.)

אני חושב שנפגעת פה נקודה מהותית - אנשים כבר לא שוקלים אלטרנטיבות, הם כבר לא מקשיבים והם לא נותנים לטיעונים או עובדות להשפיע על מה שהם חושבים שהם יודעים. אנשים כבר לא מקבלים את העובדה שמחלוקות הן רלוונטיות, הן נחוצות והן לגיטימיות.

בפוליטיקה יש זרמים, והם שם מסיבה.  צריך להיות מגוון מסוים בדעות, כדי שתוכל לשקול את כל הפתרונות ולהגיע להחלטה מודעת. במקום זאת אנשים מצמצמים יותר ויותר את הספקטרום של הליגיטימציה עד שהם מוכנים לקבל רק גוונים שונים של אותה הדעה. כך כל פעם שמפלגת ימין מתונה באירופה נבחרת כתוב בעיתון "מפלגת הימין הקיצונית" וכל פעם שמישהו מדבר על שירות ציבורי קוראים לו קומוניסט. אני לא אומר, חלילה, שכל דעה היא לגיטימית או רלוונטית, אני פשוט אומר שהקיצוניות השניה תופסת יותר ויותר מקום.

במהשך לדיונים רבים שניהלתי לאחרונה - לא כולם קפיטליסטים כי הם אנשים אנוכיים ורעים ולא כולם סוציאלים כי הם קנאים שרוצים לגנוב לעשירים את הכסף. לשני הדעות יש סיבות ולשניהן יש ליגיטימציה - מצד אחד, תפקיד המדינה הוא לספק את המוסדות לתמוך באזרחים ובזכויות שהחברה מקבלת כמגיעות לכל אדם ואדם, ומצד שני יש לדאוג לאיזון של אותם מוסדות ולדאוג שלאנשים יש גם חופש בחירה כלכלי בנושא. אבל אנשים כבר לא מוכנים לדון, הם כבר לא מדברים והם לא מקבלים את הלגיטימיות של הצד השני להתקיים. הם יודעים מה צריך לעשות והצד השני לא עושה את זה כי הוא אידיוט במקרה הטוב או רשע במקרה הרע.

לפני כמה ימים פורסמה בפייסבוק שלי תמונה  של העמוד נגד חוות מזור, דבר שגרם לי לבדוק אחת ולתמיד מה עמדתי בנושא. פתחתי וויקיפדיה וגוגל, וקראתי קצת. הגעתי לכמה מסקנות - למשל, חוות מזור מגדלת קופים מסוג מקוק הסרטן, שהיא חוטפת או מייבאת (תלוי בזווית הראיה שלך) ממאוריציוס, לצורך מחקר רפואי (לא קוסמטי ולא מדעי, שכן ייצוא קופים לסיבות אלה מישראל אסורות לפי החוק ^[1]), מחקרים שיש להם אלטרנטיבות ^[2] אך כאלה שלא יעילות באותה המידה לפי הרבה מהקהילה הרפואית והמדעית ^[3]. כביכול, יש פה דיון לגיטימי לחלוטין - האם יש לבני אדם זכות להקריב חיים של זן אחר למען שיפור תנאי החיים של בני אדם. אבל זה לא מה שאנחנו מקבלים, אנחנו מקבלים קרב טאנקים בין שני צדדים שלא מקשיבים אחד לשני וזורקים טיעונים דמגוגים וקללות אחד על השני. (את דעתי בנושא, אגב, עוד לא גיבשתי.)

דמוקרטיה וליברבליזם מבוססים על כך שאנשים בעלי עמדות שונות ידונו אחד עם השני, ישמעו את העמדות, ינהלו דיבייטים בנושא ואז יוכלו להגיע למסקה המועילה ביותר. אני לא מרגיש שזה מה שקורה, אנשים כבר לא מקשיבים, ואני לעולם לא שומע דיון שנגמר ב-"שכנעת אותי, אתה צודק" או אפילו ב"נתת לי משהו לחשוב עליו, אני אחזור עליך עם זה."

 פעם גם לי היו דעות נחרצות שגררו וויכוחים לוהטים ודיונים סוערים, ידעתי טוב מאוד מה צריך לעשות ולמה, והשמעתי את קולי בנחישות. אבל נחרצות היא הגנה שיקר לתחזק, היא דורשת מינון קבוע של ביטחון עצמי, דבר שיש לי מעט מדי ממנו מכדי לבזבז על וויכוחים. בהתחלה זה קשה, יותר ויותר וויכוחים מסתיימים ב"אני לא יודע" או "יכול להיות שאתה צודק" ואתה מרגיש את האגו שלך בוכה. אבל אני מרגיש שהיום אני יודע להקשיב לדעות של אחרים, ואני יודע להסיק מהן מסקנות ולשקלל אותן - במקום לפסול אותן ולהתעלם מהן.

אז, בפניה אישית - תפסיקו להיות נחרצים, כי אתם לא באמת יודעים או בטוחים. אתה חושבים, אתם מניחים, אבל אתם לא יודעים. תטילו קצת ספק בדעות שלכם, תנסו להבין את הדעה הנגדית - אבל יותר מכל, אל תפסלו אותה תמיד על הסף, כי לפעמים היא אשכרא לגיטימית, גם אם אתם לא מסכימים איתה.

האישה כאובייקט מיני

אין דבר שמחמם את הלב כמו עכוז.

הרפתקאות פאלוס מן - דוגמא משובחת של גבריות. (לא בטוח במיוחד למקום העבודה)

קומיקס ישן מאיפה שהו בשנת 2009. זה, כאילו, העשור הקודם. אני חושב שזה הופך את זה לקלאסיקה.

 לחצו לתמונה גסה, עם בולבול.